ספור אמיתי על העולם הבא - מנחם לבבות שבורים....

הספור הזה יכול לנחם ולעודד לבבות שבורים.

כשאני הולכת לנחם אבלים, לפעמים אני מדפיסה אותו ומשאירה על השולחן.

יש בו הגיון רוחני שעושה סדר בכאוס שאנחנו עוברים בעולם הזה.

זה סיפור אמיתי שסיפר רבי חיים ויטאל תלמידו של האר״י הקדוש,

והוא מלמד אותנו הרבה דברים על העולם העליון.

אז ככה:

רחל היא אלמנה שבעלה נפטר לפני שנתיים.

היא שרויה בעצב עמוק כבר זמן רב, ומנסה להתאושש.

והנה, באותו ערב שבת התנמנמה מול הנרות והיא רואה חזיון,

שנראה חי ביותר הרבה יותר מכל חלום.

 .

 בחזיונה היא רואה אנשים רצים. גם היא רצה,

וכך יצאו את העיר ובאו ליער עבות, הם המשיכו לרוץ עד שהגיעו לפתע לגן גדול מלא פרחים יפים ונהדרים המפיצים ריח נפלא,

מסביב לגן נראו אפיקי מים תכולים.

 פתאום ראתה לפניה יהודי בעל זקן כסוף לבוש בגד לבן ארוך.

היהודי שאל אותה אם היא רוצה לראות את בעלה,

ומיד הלכה אחריו בלב דופק.

הזקן נעצר ליד עץ גדול מלא פירות יפים וגדולים,

ומרחוק ראתה גן גדול יפהיפה, בתוכו ראתה יהודים יושבים ולומדים תורה וגבר צעיר אומר לפניהם את השיעור.

היא הסתכלה לכל עבר ולא האמינה למראה עיניה.

השיעור נגמר, והגבר שאמר את השיעור התחיל ללכת לעברה.

ראשה הסתחרר והיא ראתה שזהו בעלה העומד לידה.

"אברהם!" צעקה ונפלה על גזע העץ שעמד לידה,

"אני הוא", השיב בעלה "הירגעי!"

זמן רב נשארה על עמדה בעיניים עצומות, וכאשר שבה נפשה אליה פקחה את עיניה ושאלה: "מדוע הלכת ממני בגיל כה צעיר?"

"דעי לך", השיב בנעימות,- "שהעולם שבו את חיה הוא כמו ארץ גזירה שלשם נשלחים האנשים כדי להשלים עניינים מסוימים או לסבול על עבירות שעשו מקודם. העולם האמיתי הוא כאן.

כבר חייתי פעם בעולם לפני שהכרת אותי,

הייתי תלמיד חכם וצדיק, אבל לא רציתי לשאת אישה ולהוליד בנים

כדי שלא יפריעו לי בלימודי.

כשהסתלקתי מן העולם נתנו לי ראשות של ישיבה בגן עדן והתחלתי לעלות במדרגות העליונות.

כשמצאו שלא הקמתי משפחה, נשלחתי שוב לעולם כדי לשאת אישה ולהוליד בנים, ונשאתי אותך לאישה. כשנולד ילדנו השביעי קראו לי לשוב לגן עדן להיכל הישיבה שלי שבה חיכו לי כולם.

גדולה זכותך שאני בעלך כי יש לי כאן שם טוב,

וכשיבוא הזמן נחיה שוב בעונג בעולם זה.

"אבל..." אמרה רחל, "לא ידעתי שאתה למדן כה גדול,

אף פעם לא היה לך זמן ללמוד הרבה".

והוא ענה: "גם אני לא ידעתי, כיוון שבאתי לעולם רק לתקן

את מה שהיה חסר לי: לשאת אישה ולהוליד בנים ולפרנסם כראוי, וכשיצאתי מן העולם מיד נתמלא ראשי בידיעת התורה שאין לה קץ".

רחל הוסיפה לשאול : "מדוע יוסף שלנו אינו מצליח בעסקיו?"

השיב לה בעלה: "בוודאי את זוכרת את דין התורה שהיה ליוסף עם יהודי אחד. יוסף זכה בדין, אבל מכיוון שציער את היהודי היה אמור לשאת בתוצאה של עונש חמור. אני עתרתי בעדו

וביקשתי שיתנו לו רק ארבע שנים קשות בעסקיו,

בעוד שנה תיגמר תקופת העונש, והוא יתחיל להצליח".

"ומה עם דוד שלנו, הרי כבר מלאו לו עשרים וארבע

ועדיין אין מציעים לו שום שידוך, וגם אין לי ההוצאות כדי לחתנו?"

חייך בעלה : "הסיבה לכך היא, שבת זוגו של דוד איחרה לבוא לעולם, ועכשיו היא רק בת שלוש עשרה וגרה בארץ אחרת,

בעוד חמש שנים תבוא אל עירכם, תתחתן עם דוד

ותיתן לו את כל הוצאות החתונה".

בזיכרונה של רחל עלה זיכרון מכאיב והיא שאלה את בעלה בקול רועד:

"מפני מה קרה האסון לבנינו בן השלוש והוא נהרג על ידי שיכור?"

חייך בעלה ואמר: "בואי אחרי !"

היא התחילה ללכת והגיעה לגן מלא אור, ובו שתולים עצים קטנים פורחים מכל צדדיהם, כאילו מתבוננים בה. מן השמים כאילו ירדו עמודי אור בצבעים שונים. ציפורים נאות פרחו מעץ לעץ והיא שמעה את שירתן.

לפתע, ראתה מלמעלה עיגולי אש מרצדים בשלל צבעים.

הם התייצבו לידה כעמודים, ואחריהם באו מלמעלה מלאכים קטנים בעלי כנפיים וגם הם ניצבו לידה.

מסביב נשמעה מנגינה נהדרת והיא הרגישה שהנשמה פורחת ממנה והיא עומדת להתעלף.

 בעלה לקח עשב מן הגן והניחו על אפה. רוחה שבה אליה והיא ראתה חופה עשויה אבנים טובות נוצצות. אל מתחת לחופה בא מעין מלאך ועמד מולה. היא הכירה את בנה ההרוג כשהוא צוחק לפניה בחדווה רבה.

 "מדוע הלכת ממני בגיל כל כך צעיר?“ שאלה המומה,

והוא השיב לה : "הכול לפי חשבונו של בורא העולם.

כבר הייתי בעולם לפני שנולדתי אצלך אמא, נולדתי אז למשפחה מיוחסת. בעירנו אירעו פוגרומים, והגויים רצחו את כל היהודים. נשארתי אני לבדי בן חצי שנה, לקחה אותי גויה לביתה ואצלה גדלתי עד שפדו אותי יהודים וחזרתי להיות ביניהם. עם הזמן נהייתי לגאון בתורה וחייתי כל שנותיי בנחת ובשלווה.

כשנפטרתי מן העולם, התקבלתי בעולם האמת בשמחה ועליתי מעלה מעלה לרקיעים גבוהים מאוד. עליתי ועליתי, עד שהגעתי למקום שממנו לא יכולתי לעלות יותר, מכיוון שינקתי חלב שנה אצל אישה גויה. משפטי יצא שאיוולד שוב ואינק חלב שלוש שנים אצל אם יהודייה, ואז אוכל לבוא אל מקומי הגבוה ביותר. אז נולדתי אצלך אמא וזכות גדולה היא עבורך, כשנסתיימו שלוש השנים נלקחתי חזרה אל מקומי, כי לא היה לי כבר מה לעשות בעולם האומלל הזה".

"אבל מדוע הלכת באופן נורא כל כך?" הוסיפה לשאול.

השיב הבן : "כשעמדתי להיפטר מן העולם נגזרה גזרה גדולה על יהודי עירנו וכולם היו עומדים להיהרג, גם את ואבינו, אז כיבדו אותי בכך שאהיה כפרת העיר כולה ונרצחתי למענם, ובכך הצלתי את העיר כולה. לכן זוכה אני לכל הכבוד והאור הגדול הזה כאן,

עד כדי כך שלאף אחד אין רשות לראותי, רק לאבא בכל זמן שירצה".

הילד צחק בנעימות, התחיל להתרחק ונעלם.

אז אמר לה בעלה : ”את רואה שלכל השאלות שלך יש תשובות.

הבורא אינו יוצר שום רע! כעת עלי לחזור לשיעורי".

הוא ליווה אותה אל המקום הראשון שליד העץ, ואמר לה: "כאן טוב מאוד, אבל אין אני יכול לסבול את אנחותייך ואת דמעותייך. תעשי איתי חסד אם אם תתחילי לחיות בשמחה.

הנה הציעו לך שידוך הגון – אל תתנגדי".

הבעל נעלם, והיהודי הזקן נראה שוב.

הוא הוביל אותה חזרה דרך היער הגדול.

היא התעוררה מחלומה כאילו נולדה מחדש.

זמן רב עוד ישבה כשחיוך על פניה …

אבן כבדה נגולה מעל לבה והיא קיבלה תנחומים.

הספור לקוח מהספר שערכתי - ״העולם שאחרי לפי ספורים אישיים ומקורות היהדות״

אפשר להשיג אותו כאן באתר