למה כל כך קשה לנו לשמוח ? למרות שיש הרבה סיבות טובות מסביב, הרגש הזה של שמחה נקיה שממלאה את הלב הוא די נדיר. למה כל כך קשה לה לבוא, לשמחה הזו? ועוד יותר קשה לה להתמקם ולתפוס קביעות. אולי, כי יש לנו דעה קדומה ומוצקה על מה זה ״טוב״ ומה זה ״רע״ - במצבי החיים שלנו.
אנחנו קובעים את הסטטוס של כל מצב: אם הוא רע או טוב . והפרוטוקול הפנימי שיצקנו בתבנית ברזל בתוכנו אומר שרק בדרגה מסויימת של ציון טוב שאנחנו נותנים למצב מסויים בחיינו, ראוי לנו לשמוח. ובכלל , אנחנו חיים עם תפיסה שהכל צריך להיות ״בסדר״, ואם הכל יהיה ״בסדר״ אז אפשר יהיה לשמוח.
וגם - מובן מאליו שמגיע לנו שהכל יהיה בסדר. ואם משהו ״לא בסדר״ - זה איתות ללב להיות עצוב, כי הרי הכל מוכרח להיות״בסדר״...
מי אמר??....
אולי דוקא מצב שנראה ״לא בסדר״ הוא הכי טוב שיכול להיות כי ממנו יצמח משהו נפלא עבורנו? ואנחנו צריכים לשמוח מאוד בגללו. ואולי דווקא מצב שנראה על פניו ״בסדר״ עלול להיות מזיק עבור הנשמה שלנו? הרי אנחנו לא באמת יודעים איזה שיעורים הנשמה שלנו באה ללמוד בבית הספר של החיים. בית הספר הזה מלא הפתעות. ואולי המצב הכי שמח שיכול להיות -זה להוריד את הדעה הקדומה לגבי הרגע הנוכחי שלי אם הוא ״טוב״ או ״רע״ ולסמוך על בורא הנשמות שהוא יודע מה הכי טוב עבור הנשמות שהוא ברא, והוא יודע איך לתקן את הנשמות שלו ולהוביל אותן לשידרוג הגדול, גם אם אנחנו לא בדיוק מבינים באותו רגע את מה שהוא עושה.
ורק....לרקוד עם האינסוף ...
