הנשמה יוצאת מעולם הנשמות כמו טיפה שיוצאת מהאוקיינוס. רגע קודם - היא הייתה ים גדול ושלם... ועכשיו היא טיפה שנושאת בתוכה את מהות האוקיינוס.
עכשיו היא עלה אחד מעץ החיים, שמכיל את כל הנשמות, את כל התודעות את כל סודות החיים.
והיא יוצאת לאדמה צמאה, שאין בה מים כדי להרוות אותה באור שהיא נושאת בתוכה, במים חיים - ממקור החיים.
היא יודעת שכדי לברוא עולם סופי מתוך ים האור האינסופי הבורא היה צריך לסלק את עצמו מהזירה ולצמצם את עצמו לצדדים וליצור חלל פנוי, שלכאורה ריק מהאור הזה, שרק מקיף אותו מכל צדדיו.
אבל כדי לא לנתק את היקום מהשורש היה צריך לשלוח מלמעלה צינור דק של אור חיים כמו שנורקל שמחייה את הצוללן מתחת למים, ןלשלוח ״אספקה״ רוחנית בצורת אותיות שיתנו צורה לכל החומר הזה.
נשמה שזוכרת מאיפה היא באה ומרימה מבט לשמיים יודעת שהיא עצמה שענף מגלם בתוכו את כל מבנה העולמות העליונים.
היא זוכרת את השפע הטהור והתמציתי בעולם הגבוה ויודעת שכדי להשתלשל לעולם הזה הוא צריך לרדת שלב אחרי שלב ספירה אחרי ספירה מימד מתחת למימד להצטמצם ולהתעבות…. כדי להתגלות כאן. והיא יודעת שתפקידה הוא לעזור לו להתגלות, ולהחזיר אותו שלם ומתוקן הביתה, למעלה.
זה הנתיב שלה. כל החסרונות והעצב שהיא מרגישה הם חסרון של אוקיינוס האור הזה. כי אפשר לעבור חיים שלמים ורק לדשדש עמוק בתוך החומר, אבל אם מרימים את המבט למעלה כל הנתיב של הנשמה נפרש ומתגלה באור טהור של זהב.